הלבלרית

 

דינה זילבר היא אכן, פקידה. אמנם, היא ייצגה את המדינה בבג"צ באין ספור תיקים, והיא גם משנה ליועץ המשפטי לממשלה, ועדיין, מדובר בפקידה. לבלרית, אם תרצו במילה נאה יותר.

 

כי עורכי דין בכלל ויועצים משפטיים בפרט, הם פקידים. חלק מעבודתם, מתמקד בנהלים, טפסים, ניסוח הצהרות, ניהול ורישום של הגדרות ופסקאות וכיוצ"ב. חלקם אגב, לא רק פקידים אבל גם אז, ואפילו כשהם נאבקים למען אלמנות ויתומים, החרב היחידה שהם נושאים, עשויה נייר ועיקר עבודתם, נעשית מאחורי שולחן, במשרד ממוזג. אני יודע את זה, כי אני עושה את זה כבר שנים. אני גם יודע, שגם אני לא אוהב שקוראים לי פקיד, אבל זה חלק נכבד מעבודתי וזה כנראה, גם, חלק לא מבוטל, מעבודתה של הגב' זילבר.

 

אבל דינה זילבר ניסתה להיות עוד משהו, להיות פקידה ישרה. ישרה וגם נאמנה. נאמנה לתפקידה. ככזו, ובניגוד גמור לנטען, היא קיימה את הוראות תקנון שירות המדינה, שבס' 40.311 (ב), מטיל חובה עליה חובה ברורה - "במילוי תפקידה להקפיד להיות "שומר הסף" כדי להבטיח כי פעילות המשרד ונושאי המשרה בו תתבצע על-פי דין וכללי המנהל התקין ויתר עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, המחייבים את השירות הציבורי. על היועץ המשפטי למשרד לפעול לשם קיומו וחיזוקו של שלטון החוק". כך קובע התקש"יר. לכן, אם בכלל, אז זילבר לא עשתה די כדי למלא את חובתה לפי התקשי"ר. המצב חמור בהרבה ממה שהיא תיארה, אבל היא כבר נכוותה והשיטה הזו בה שקד ובני בריתה סותמים פיות, עובדת. תגובת היועץ לדבריה מהיום, היא עוד ראיה חותכת לכך.

 

זאת ועוד, אפילו אם זילבר חרגה מהתקשי"ר, ניסיונה ומעמדה הקנו לה את הזכות לחרוג חריגה שכזו. זו אינה חריגה מתחום טוהר המידות, היא לא גנבה ולו מהדקים לביתה, ולא שיקרה בדבר מתנה שקיבלה או ניסתה לקדם איזה שהוא עניין אישי. היא גם לא קידמה אג'נדה פוליטית, היא לא ניסתה להגדיר מאחז לא חוקי כחוקי וגם לא לקדם הכרה בישוב בדואי. דיבורה של זילבר יכול להיחשב פוליטי, רק ככל שסתימת פיות היא אג'נדה פוליטית. ולכן, גם אם כפי שנטען נגדה, היא חרגה מלשונו של ס' 43.321 לתקש"יר, (ואפילו זה לא נכון נוכח הוראת סעיף 43.331(א)), זו חריגונת כה קלה, שהיא תצדיק הליך משמעתי, רק במדינה בה גרגמל הוא ראש התביעה ואני רוצה להאמין, שאנחנו עדיין לא שם.

 

אבל אנחנו במקום, בו להיות ישר, זה החריג, הסטיה מהנורמה. זה לא מפתיע עם שרת משפטים כזו. שרת משפטים שגם היא פקידה. פקידה מסוג אחר. פקידה מהסוג שמפיץ רכילות משרדית, חלקה אמת, חלקה יציר דמיונה, לבלרית קטנונית, שמנהלת פנקסים ורשימות ולא מוותרת על הזדמנות "לסגור חשבון", עם כל מי שחורג מן השורה. דוקא בממשלה שכזו, בשעה שהכובע על ראש הממשלה בוער שוב ושוב בשלל פרשיות, כששר הפנים כנראה ממש לפני העמדה לדין ושר הרווחה, בערך באותו מקום, דוקא בממשלה כזו, שמתהדרת בזה ש"רק" החברים הטובים של ראש הממשלה חשודים בפרשת הצוללות, דוקא בממשלה כזו, יש שרת משפטים כזו, שרה ששותקת נוכח מעללי ראש הממשלה ושריו, שממלאת פיה מים נוכח מחדלי בן בריתה בועדה למינוי שופטים, דוקא בממשלה כזו, יש שרת משפטים שמצאה יריבה חלשה ממנה והיא עטה על ההזדמנות וכמו מלכת הלבבות באליסה בארץ הפלאות, היא תובעת את ראשה של דינה זילבר, רק בשביל לסגור עוד איזה חשבון, למחוק עוד שורה בפנקס שלה ומנדלבליט, שכנראה יודע עם מי יש לו עסק, נזהר ונשמר, שלא יקרה לו אותו הדבר בדיוק.

ואבוי לנו, שבימי השרה הזו יש יועץ משפטי שכזה. יועץ שלא אומר די על ההיבט החוקתי של הצעת חוק שמבקשת לקשור בין תקציבים לבין הבעת דעה. זו חובתם, ואדגיש, זו חובתם של היועץ ושל המשנים שלו, להצביע ובהרחבה ובכל הזדמנות על ההיבט החוקתי הזה וזאת, גם אחרי שההצעה הזו אושרה על ידי ועדת השרים לחקיקה, כפי ששבה ומספרת שקד. גם אז, החובה הזו בעינה עומדת.

 

וכאן חשוב שאדגיש שוב, נקודה שאמורה להיות ידועה לכל. ועדת השרים לענייני חקיקה אינה חלק מן הרשות המחוקקת. היא מבשרה של הרשות המבצעת. חברי הכנסת, גם חברי הקואליציה שבכנסת, הם אלה ששייכים לרשות המחוקקת. ככאלה, חברי הקואליציה שבכנסת לא אמורים להיות עבדים נרצעים לועדת שרים כזו או אחרת. עליהם להיות עצמאיים, ביקורתיים ורצוי גם שיהיו, בעלי יושרה מינימלית, כזו שהיתה מאפשרת להם שלא להיות חותמת גומי להחלטות הממשלה. זה, ורק זה, היחס הנכון בין הרשויות הללו.

 

וכאשר הרשות המחוקקת הזו מקיימת דיון בהצעת חוק, ועל מנת שגם חברי הקואליציה בוועדה יידעו את כל שדרוש שיידעו, המצב הרצוי והראוי הוא, שהדיון יתנהל כדיון פתוח, גלוי וחופשי מכל צורה של כפיה. כל פקיד יודע זאת וכל חבר כנסת אמור לדעת זאת. גם השרה שקד יודעת את זה, רק שזה לא לרוחה.

 

 לכן, בדיון כזה, לא מספיק שיש החלטה של ועדת השרים לקדם הצעת חוק כזו או אחרת ולא די בכך שהיעוץ הביע דעתו בועדת השרים. בדיון כזה, בועדה בכנסת, על היועץ המשפטי להופיע, אם הוזמן, או למנות אחר, שיופיע בשמו. הוא לא שולח רובוט. הוא לא שולח עמדה בכתב, הוא שולח אדם בשר ודם ואותו אדם, לא רק רשאי, אלא חייב, שפיו ולבו יהיו שווים. הוא מביא את דעת משרת היועץ וכדי שחבר קואליציה יוכל, אם הוא מסוגל, להצביע אחרת מהשר, כך גם המשנה ליועץ המשפטי יכולה לחשוב אחרת מהבוס שלה, קרי מהאיש הממלא את משרת היועץ המשפטי לממשלה ואבוי לנו, אם אסור יהיה לה לאמר זאת או שמחירה של אמירה כזו, יהיה איומים בסנקציות ובחרמות.

 

אז אכן, ישנו היועץ המשפטי לכנסת, ונכון שגם חברי הקואליציה יודעים שיש ביקורת על  חוק הנאמנות בתרבות, אבל האם באמת יקרה אסון אם הם יידעו שפרקליטה בכירה, שאותה הם מכירים, תאמר את דעתה? ודאי שלא.

ומכאן עולה עיקר העניין. העניין הוא, שהשרה שקד ושאר חברי המקהלה שנעצה את ציפורניה בפקידה זילבר, לא סתם ניסו להזכיר לה שהיא פקידה. הבעיה היא שהם ניסו לבייש אותה ולהפחיד אותה. הם עשו זאת, כי היא אומרת דברי טעם וזה כבר יותר מדי. ולכן יצאו נגדה. לא כדי להעמיד אותה במקומה, אלא כדי להעמיד אותה במקום בו השרה רוצה שהיא תהיה ורצוי שזה יהיה על עמוד קלון בככר העיר,  למען יראו וייראו.

זילבר לא נאמה בעצרת עם, היא גם לא שלחה מאמר לעיתון, ודאי שלא לעיתון הארץ. היא הביעה את דעתה, בועדה של הכנסת. היא עשתה את עבודתה וזה, זה כבר יותר מדי. עבור כב' השרה.

 

ולזה הגענו. הגענו לזה ששרת המשפטים, דוקא היא, לא יכולה לשאת את קולה של האמת וכשהאמת בכל זאת נשמעת, גם כשזו באה מפיה של מקצוענית ותיקה בשירות המדינה. היא ובני הברית שלה, כל כך מ פ ח ד י ם, שהם לא יבחלו בדבר, כדי שחלילה, זה לא יקרה שוב.

 

בעז ברזלי, עו"ד

 

 

 

סנונית? או קרנף עם כנפיים?!

 

ביום 3.11.18 פרסם העיתון מקור ראשון, מאמר שכתב אחד, פרופסור רון שפירא. זה מאמר שכולל גילוי מצער ולפיו "ההסתה משמאל הרגה יותר יהודים מאשר הסתת הימין". המאמר הזה הוא לכאורה, בבחינת סנונית ראשונה. זו סנונית ראשונה למרות שזו אינה הפעם הראשונה שטענה זו מועלית. זו סנונית ראשונה, משום שכותבו, הוא  פרופסור, נשיא מכללה, וכבר צוין כמועמד לבית המשפט העליון, כלומר מדובר באיש אקדמיה מובהק.

 

והסנונית הזו, מסיימת את דבריה כך – "אם אפשר להוכיח קשר סיבתי בין דברי הסתה למעשי רצח, הניסיון מראה שהסכנה הנשקפת מן ההסתה בקרב מחנה השמאל חמורה בהרבה, מבחינה כמותית, מזו הנשקפת מן ההסתה בקרב מחנה הימין...". צר לי לאמר אבל המרחק בין זה, לבין קריאה למאסר של שמאלנים קצר. לכן, שבתי וקראתי. אולי גם אני, אפסיק להסית.

 

קראתי ולמדתי. למדתי, שכבר לא רק בשוליים של הימין מדברים על פשעי ופושעי אוסלו. יש עוד מקומות בהם נטען שיש להעמיד אנשים לדין כי ניסו לקיים את חובתם או לאמר את דעתם, ולא רק בכנסת ובממשלה. גם באקדמיה. גם שם, נשמעות כבר זמירות שכאלה.

 

וכך, לפי שפירא, שכאקדמאי רציני עסק במדידה וספר, השמאל אחראי למותם של יהודים רבים. רבים מאוד. לקח לו 23 שנים מאז נרצח ראש הממשלה,  אבל הוא ספר. הוא ספר וחקר ומצא, שערבים ישראלים בצעו פיגועים נגד יהודים. הוא לא ספר את שנות המאסר שהם מרצים, הוא ספר מרצחים וכך הוא אומר: "מעשי רצח אידיאולוגי או פוליטי של אזרחי ישראל נעשים ברובם בידי קיצונים מקרב מחנה השמאל, רובם ככולם אזרחי ישראל הערבים, כלפי יהודים או כלפי ערבים החשודים בשיתוף פעולה עם יהודים".

 

ובזה לא די לו. לגישתו,  לא רק שיצאו רוצחים ממחנה השמאל, מחנה השמאל כולו, גם היהודים שבו, נושאים באחריות לרציחות הללו. לגישתו, אם ערבי בוחר בטרור, ואם זה בגלל הסתה, זה בגלל הסתה של השמאל. אודה, שזה כשל לוגי מביך עבור פרופסור, כי דוקא קריאות שבאות לפעמים מימין, למשל קריאות ל"מוות לערבים", עשויות לעודד ערבים לרצוח יהודים, אבל שפירא חושב אחרת ומכאן מה שבאמת מטריד במאמר הזה וכוונתי לזה, שמה שהוא באמת סופר, הוא למי יש יותר דם חפים על הידיים ולפי שיטת המדידה שלו, לשמאל יש הרבה יותר דם כזה. כלומר, לפי הפרופסור, המונופול המפוקפק של שפיכת דם חפים, שיוחד פעם לערבים, המונופול הזה, מסתבר שהסתיים.

 

וכך הוא אומר - השמאל, אינו כולל רק יהודים, הוא כולל גם ערבים. עד כאן, זו אמת. לא רק יהודים רוצים שלום. יש גם ערבים שכאלה. אבל יש לזה המשך. לטענת נשיא המרכז האקדמי פרס, יש לכלול גם ערבים ישראלים שבצעו פיגועים, בגדר מחנה השמאל. אחרת לטענתו, זו גזענות מוסווית. הוא למעשה טוען, שאם אתה ערבי, אתה ממחנה השלום, גם כשאתה איש דאע"ש ורוצח. בה בעת, אם אתה יהודי, שלא רוצח, אבל שמאלני, אתה מאותו מחנה. המחנה של הרוצח.  כך יוצא, שהימין, בשל אותו מבחן כמותי, פטור מחשבון נפש על שיצא ממנו רוצח של ראש ממשלה, (מה שאפשר לכנות בלשון המאמר הזה, "רצח איכותי" להבדיל מ"רצח כמותי"), אבל השמאל, השמאל, בשל אותו מבחן  "כמותי", אחראי לאין ספור מעשי רצח. כך טוען הפרופסור.

 

אז אני יכול לבלוע צפרדעים די גדולות. אני יכול לחשוב שחלק בשמאל טועה טעויות מרות, למשל, בתמיכה בחרם על ישראל. בזה השמאל מנוצל בידי אנטישמים ובכל זאת, אני מתקשה להבין משהו אחר. אני מתקשה להבין, איך פרופסור יכול להיות כל כך טיפש.

 

אז הוא אינו טפש. לא טיפשות גורמת לאדם משכיל כל כך לאמר, שההסתה של השמאל מסוכנת יותר מזו של הימין. הפרופסור יודע, למשל, שהרבה יותר מדי ערבים רצחו יהודים (בפיצוץ אוטובוסים ללא אבחנה), יודע, שכמה יהודים, רצחו ערבים (טבח גולדשטיין) יודע גם, שכבר היו יהודים שקמו נגד יהודים (יגאל עמיר למשל), אבל יודע גם, שאף יהודי מהשמאל, לא הרים יד, ובודאי שלא כלי נשק, על יהודי מהימין. כשזה המצב, טפשי לאמר שבכל זאת השמאל אחראי לפיגועים. כי טיפשות, היתה משכללת את הטיעון הזה והיה נאמר כך: כידוע, השמאל נהנה מ"מימון זר". השמאל, "שולט בבתי המשפט, בצבא, במשטרה ובאקדמיה".  אם כך, ואם כטענת הפרופסור, השמאל מעודד פיגועים, אז כבר מזמן, יהודי מן השמאל היה מבצע פיגועים בעצמו, שהרי כל זה "מבטיח", שממשלת נורבגיה תקנה שירותי פרקליט, שינקה את אותו שמאלן יהודי שרצח, מכל אשמה. לכן, לא זה מה שאומר הפרופסור ובכל זאת הוא אומר, שיהודים שבשמאל אחראים לשפיכת דם ממש. אך לא מחמת טיפשות מצידו הוא טוען את טענתו. טיפשי היה לאמר, שיגאל עמיר רצח את רבין בשל  שידורי אל ג'זירה וללא כל קשר לפסקי הלכה כאלה או אחרים. זה לא מה שהוא אומר, הוא אינו טיפש.

 

אני רוצה להאמין, שזו גם לא רשעות. אני חושד שרשעות, היא שמפעילה את בני ציפר. אני לא חושב שזה המקרה אצל שפירא. אני חושב שזה משהו אחר. סבורני, שמה שמביא אקדמאי נכבד לטעון שערבי בצע פיגוע לאומני, בשל הכתבות של גדעון לוי ב"הארץ" הוא משהו אחר. זהו זיהוי של הזדמנות וניסיון לנצל אותה, ללא עכבה.  זהו – אופורטוניזם.

ובמילים אחרות, ואם אהיה בוטה, אז סבורני, ששפירא מחפש מינוי לעליון. זה מה שהוא מחפש והוא יודע איך לקושש קולות שדרושים לכך. כדי להתמנות לעליון בימים אלה ובימים הבאים עלינו, מוטב לך להיטהר מכל חשש של "שמאלניות" ומכאן,  המאמר. שפירא יודע שחנופה תביא אותך לכל מקום, אך כיום, הפצת שנאה תיקח אותך אפילו רחוק יותר, גם לבית המשפט העליון ומכאן, אותו - "מאמר". זה המניע וזה מצער.  מצער, כי יוצא שהמאמר הזה, אינו באמת סנונית, אלא קרנף. אולי לא הקרנף האקדמי הראשון, אבל ללא ספק, ראש וראשון להם, לקרנפים, אולי אפילו קרנף עם כנפיים, קרנף שמנסה לעוף עד לעליון ואקווה, שייכשל, אקווה גם, שאני טועה.

 

 

בעז ברזלי, עו"ד

boazlaw@zahav.net.il

 

 

 

פוסטים מתעדכנים גם בכתובת:   http://cafe.themarker.com/user/245913//

 

ניתן למצוא בבלוג התייחסות לסוגיות משפטיות ולנעשה במסדרונות בתי המשפט במקומותינו, כמו גם לענייני אקטואליה תוך שימת דגש, במידת האפשר לפן המשפטי (שלא לאמר, האתי), של העניין הנדון.

 

כיון שכך יש התייחסות למשל לעמונה ולחוק ההסדרה אך לא פחות מכך, לפרשיות דנקנר, בנק לאומי, ועוד.

 

יובהר, למען הסר ספק, כי מדובר בדעות אישיות שלי, נכונות בעיני לשעתן, ושאין בהן בשום צורה להוות ייעוץ משפטי .

 

 

 

בלוג